מפעלים סיניים מעבירים מרכזי יצור למדינות עולם שלישי - תחקיר 

השנים האחרונות לא היו קלות במיוחד עבור בעלי המפעלים בדרום מזרח סין. אחרי שני עשורים של שגשוג וצמיחה חסרי תקדים, מצאו עצמם בעלי הבית מתמודדים עם משתנים חדשים במשוואת הייצור, אשר הובילו לעליה חדה במחירי הייצור ובהכרח לשחיקת הרווחיות נוכח קושי לעלות את המחיר לצרכן המערבי בהתאמה מלאה לעליית המחירים המקומית. הרווח הגולמי של המפעלים ירד מ- 10% ל- 3% בלבד. הפרמטרים המרכזיים שהובילו לעליית מחיר הייצור הינם מחיר חומרי הגלם, התחזקות היואן אל מול הדולר האמריקאי, חוקי עבודה חדשים המגבילים שעות עבודה ומחייבים בתשלום שעות נוספות, ומעל הכל – עליה דרמטית בשכר הפועלים.

בנסיון להתמודד עם התופעה, ובעידוד פעיל של ממשלת סין, החלו בשלוש השנים האחרונות מפעלים רבים בתהליך של רי-לוקיישן למחוזותיה המרכזיים של סין, מה שמוגדר כטבעת השניה ולעיתים אף השלישית של סין. במחוזות אלו, דוגמת חונאן, היינאן, חביי, צ'ונגצ'ינג  וכדומה, נהנו המפעלים מסובסידיות מקומיות ומענקי הקמה. כמו כן, שכר העבודה המקובל באותם איזורים היה נמוך משמעותית מרצועת החוף הדרום מזרחית של סין. בעוד ששכר חודשי ממוצע לפועל ייצור במחוזות גואנגדונג וג'ג'יאנג מתקרב ל- 400$, הרי שבטבעת השניה מדובר על 250$ לחודש לערך.

אבל כאן לא תמו יסוריהם של בעלי המפעלים. החל משנת 2008, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, החלה ממשלת סין בתוכנית שיקום הפריפריה הסינית, בסך כולל של 580 מיליארד דולר לתקופה של חמש שנים. כלומר, הקמת תשתיות, סלילת כבישים, מבנים, מיזמי מיים וכדומה – שפע של עבודה בשכר הוגן, הרחק ממוקדי היצור המרכזיים של סין, שהם כאמור הרצועה המזרחית, והמחוזות הסמוכים לה ממערב. כתוצאה מכך, גם במעגל השני והשלישי נוצר וואקום של מחסור בפועלי ייצור, שגרם מצידו לעליית שכר וחמור מכך – חוסר יכולת של מפעלים לעמוד בצפי הזמנות עקב מחסור בכוח אדם, במיוחד בתקופה של אחרי ראש השנה הסיני.

בצר להם, פונים בעלי מפעלים רבים לפתרונות יצירתיים חדשים, והם מעבר כולל למדינות עולם שלישי, בעיקר במזרח התיכון ואסיה. הזוי? בעלי מפעלים רבים במחוז גואנגדונג, המחוז המתועש והעשיר ביותר בסין, צמצמו משמעותית היקפי כוח אדם בשלב הראשון, בשלב השני ניסו לעבור מערבה בסין, ולבסוף החליטו שהדרך היחידה להמשיך להתקיים היא להקים מפעל ייצור בבנגלדש למשל, שם השכר הממוצע נמוך ב- 30% לערך מבסין. בנוסף, בעוד שבסין מותר תחת חוק  העבודה החדש שבוע עבודה בן 40 שעות בלבד (כאשר כל מה שמעבר לזה מחייב תשלום שעות נוספות), הרי שבסיס שבוע העבודה בבנגלדש הינו 48 שעות. מוקדים מועדפים נוספים לרי-לוקיישן הינם וויאטנם, המפרץ הפרסי ואפילו אתיופיה.

לצד הרצון לעבור למדינות חדשות, הרי שישנם חסמים משמעותיים אשר מגבילים את היוזמה –

• בסין כיום ישנה תשתית לוגיסטית מודרנית ויעילה, כאשר במרבית המדינות האמורות ישנם קשיים לוגיסטים משמעותיים.
•  זמינות חלפי משנה ותעשיות משלימות. יקר מאוד להקים מפעל, שבמידת הצורך יאלץ להזמין חלפי וחלקי חילוף ממקומות מרוחקים עקב אי זמינות מקומית. כמו כן, ייצור המתבסס על חלקים משלימים מתעשיות שכנות, מחייב בהכרח קיום אותן תעשיות בזמינות ושכנות יחסית.
• פערים בתרבות ארגונית וקושי לנהל פועלים זרים במדינה זרה.

שיווי המשקל העדין בין העלות לתועלת הוביל חברות רבות לפתח פעילות משולבת בסין ובמוקדי יצור זרים. תעשיית הטקסטיל, במובהק, פועלת במודל זה. חברות טקסטיל רבות הקימו מפעלים בוויאטנם השכנה, בה עלות שכר עובד נמוכה בכ- 40% מעלות שכר עובד בסין. יחד עם זה, חברות הטקסטיל ממשיכות להחזיק מרכזי ייצור משמעותיים בסין, לטובת הזמנות דחופות ושיווק בתוך סין.

לסיכום, על אף עליית המחירים בשנים האחרונות, טרם נמצאה חלופה בעולם לייצור הסיני, המתאפיין ביעילות, לוגיסטיקה מצויינת ויכולת ייצור של כמויות גבוהות. על כן, לצד הכוחות הכלכליים המושכים את מוקדי הייצור לרי-לוקיישן מחוץ לסין, בעלי המפעלים הסיניים מתקשים למצוא חלופה זולה אך יעילה כדוגמת סין. יש להניח כי מגמה זאת תשמר בחמש שנים הקרובות לבטח.